לדלג לתוכן

Songs from The Capeman

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Songs from The Capeman
אלבום אולפן מאת פול סיימון
יצא לאור נובמבר 1997
סוגה מחזמר, דו-וופ, ממבו, וורלדביט
שפה אנגלית
אורך 55:35
חברת תקליטים וורנר רקורדס
הפקה פול סיימון
כרונולוגיית אלבומים של פול סיימון
Paul Simon's Concert in the Park
(1991)		Songs from The Capeman
(1997)		Greatest Hits: Shining Like a National Guitar
(2000)

Songs from The Capeman (בעברית: שירים מאיש הגלימה או שירים מהקייפמן) הוא אלבום האולפן התשיעי של פול סיימון. האלבום מכיל חלק מהשירים שבוצעו במחזמר Capeman, שהצגת הבכורה שלו בברודוויי התקיימה מספר שבועות לאחר צאתו לאור של האלבום. המחזמר, אותו כתב והפיק סיימון, היה כישלון מסחרי וגם האלבום הצליח פחות מאלבומיו הקודמים של סיימון.

רקע, הפקת המחזמר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סלבדור אגרון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזמר The Capeman (איש הגלימה) מבוסס על חייו של סלבדור אגרון (Salvador Agron). אגרון היה פוארטו-ריקני בן 16, חבר בכנופיה בשם "הערפדים", כאשר ב-1959 רצח בדקירות פגיון שני צעירים לבנים בשכונת הלס קיצ'ן לאחר שחשב בטעות שהם משתייכים לכנופיה יריבה. הוא עטה גלימה שחורה, מה שהקנה לו את הכינוי "איש הגלימה" (Capeman). הוא הורשע והיה לאדם הצעיר ביותר הנידון לעונש מוות במדינת ניו יורק. לאחר שנידון לעונש מוות התגבש קמפיין ציבורי להמתקת עונשו, כאשר גם הגברת הראשונה לשעבר אלינור רוזוולט והתובע הכללי של מנהטן פרנק הוגאן, שהיה התובע בתיק, הצטרפו לקריאות. שבוע לפני הוצאתו להורג, עונשו הומתק למאסר עולם על-ידי המושל נלסון רוקפלר.[1]

בבית הסוהר למד אגרון קרוא וכתוב והשלים תעודת בגרות. תוכנית מיוחדת איפשרה לו ללמוד לימודים אקדמיים והוא קיבל תואר ראשון בסוציולוגיה ופילוסופיה מאוניברסיטת המדינה ניו פאלץ[2]. לאחר שברח מהכלא ונתפס הוא שוחרר ממאסר ב-1979. הוא עסק בכתיבה ובייעוץ לבני נוער במרכז קהילתי בניו יורק. הוא נפטר בגיל 42 בבית חולים בברונקס לאחר שאושפז עם דלקת ריאות ודימום פנימי.[3]

הפקת המחזמר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיימון עקב אחר סיפורו של אגרון באמצעי התקשורת בנעוריו ובסוף שנות ה-80 החל לפתח את הרעיון של הפקת מחזמר המבוסס על חייו. באמצעות ידידו, קרלוס אורטיז, התוודע סיימון לאנשים שהכירו את אגרון והוא אף נסע לפוארטו ריקו ונפגש עם אימו. סיימון עבד על השירים במהלך הפוגות במסעי ההופעות שלו וב-1994 החל לגייס נגנים ומפיקים בכדי להקליט את השירים, פרויקט שהשתרע על פני קרוב לחמש שנים.[4] סיימון, באלבומיו מאותה תקופה, Graceland ו-The Rhythm of the Saints שילב סוגות מוזיקליות שונות, מגמה שבה המשיך כאשר כתב את השירים למחזמר. השירים הם שילוב של סגנונות מוזיקליים שונים כמו מוזיקת דו-וופ, שהייתה פופולרית בזמן פרשיית הרצח, ממבו, סלסה ופופ לטיני.

סיימון היה חסר ניסיון בברודוויי וגם אנשים שצירף לפרויקט היו חסרי ניסיון. סיימון פנה לידידו דרק וולקוט, זוכה פרס נובל לספרות, בכדי שיסייע בכתיבה, למרות שהיה ניסיון בכתיבה לברודוויי וגם המנהל המוזיקלי, אוסקר הרננדז, היה חסר ניסיון בהפקת מחזות זמר. גם שני השחקנים בתפקידים הראשיים, המוזיקאי הפנמי רובן בליידס וכוכב הסלסה מארק אנתוני, שלוהקו לגלם את אגרון הבוגר והצעיר, לא היו בעלי ניסיון רב בתיאטרון.[5]

סיימון התמהמה בבחירת במאי למחזה וגם כשהתפנה לכך, במהלך 1996 שני במאים עזבו את ההפקה על רקע חילוקי דעות עם סיימון[5]. בינתיים עלות ההפקה תפחה לסכום המוערך בכ-11 מיליון דולר. הצגות הרצה שתוכננו להיערך בשיקגו בוטלו והצגות ההרצה שהתקיימו בניו יורק זכו לביקורות שליליות. סמוך להצגת הבכורה שכר סיימון לבסוף במאי מנוסה, ג'רי זאקס שזכה בארבעה פרסי טוני. זאקס ערך שינויים, הביא כוריאוגרף משלו וקיצר את המחזמר באופן משמעותי כאשר בינתיים הצגת הבכורה נדחתה בשלושה שבועות[5].

בנוסף לקשיי ההפקה עורר המחזמר מחלוקת ציבורית. ארגון של אמנים לטיניים התלונן על כך שהמחזמר מנציח סטריאוטיפיים גזעניים וארגון המייצג קרובי משפחה של קורבנות פשע התלונן על כך שהמחזה מהלל רצח[5][6]. סיימון נפגש עם שני הארגונים בניסיון ליישב את ההדורים אך קבוצה של קרובי משפחה של קורבנות פשע הפגינו בערב הבכורה בתיאטרון מרקיז.[7]

על ההפקה העיבו דיווחים בתקשורת על קשיי ההפקה. ברולינג סטון נכתב כי אחד המעורבים בהפקה אמר כי סיימון איננו מבין את תעשיית התיאטרון ומנהל את ההפקה כאילו מדובר בתעשיית המוזיקה[6]. בניו יורק טיימס נכתב כי סיימון לא הבין כיצד לנהל הפקה של מחזמר ובמקום למסור מראש את השירים לבמאי שיעבד אותם למחזמר, סיימון הקליט תחילה את השירים מתוך ציפייה שהשחקנים פשוט ישחזרו את ביצועם על הבמה.[8]בתגובה לטענות על כך שהוא בעצם עובד הפוך אמר סיימון למגזין טיים: "אם הצליל איננו מתאים, איך אוכל לשמוע את הדמויות?".[5]

הצגת הבכורה של המחזמר התקיימה בסוף ינואר 1998 ורוב הביקורות היו שליליות. בביקורות בניו-יורק טיימס נכתב כי המחזמר איננו ממוקד ולעיתים נראה שהוא בכלל איננו מבוים, וכי צפייה במחזמר היא "כמו צפייה בחיה פצועה באופן אנוש".[9][10] בוראייטי נכתב כי למרות שסיימון מצטיין בשילוב סוגות מוזיקליות שונות, הסיפור עצמו איננו מעורר עניין.[11]ברולינג סטון נכתב כי למרות שהמוזיקה מהנה, המורכבויות של הסיפור דורשות בחינה מדוקדקת יותר מזו אשר המחזמר מציע.[12]

המחזה ירד בסוף מרץ 1998 לאחר שהועלה 68 פעמים. כישלון המחזה עלה לסיימון כ-6 מיליון דולר אותם השקיע מכספו האישי.[13] למרות הכישלון המסחרי, המחזמר היה מועמד לשלושה פרסי טוני וארבעה פרסי דרמה דסק.[14]אלבום פסקול של המחזמר, עם ביצועים של צוות השחקנים, היה אמור לצאת לאור אך הפרויקט נגנז והשירים נהיו זמינים באייטונס ב-2006, ומאז נהיו זמינים בפלטפורמות דיגיטליות נוספות.

ב-2008 העלה סיימון קונצרט עם שירים מהמחזמר שהוצג באקדמיה למוסיקה של ברוקלין, אם כי סיימון עצמו ביצע רק שיר אחד.[15][16]ב-2010 הועלתה גרסה מחודשת של המחזה באמפיתיאטרון בסנטרל פארק.[17][18]

קבלת האלבום

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האלבום צעד 11 שבועות במצעד האלבומים של בילבורד והגיע בשיאו למקום ה-42, המקום הנמוך ביותר לאלבום אולפן של סיימון עד אז. בבריטניה צעד האלבום שבועיים והגיע למקום ה-83.[19][20]

בביקורת בוושינגטון פוסט נכתב כי לצד כמה שירים סינמטיים ובעלי חן מלודי ישנם באלבום מספר שירים שהם לא יותר מפלאשבק מוזיקלי וכי קולו של סיימון איננו מתאים לכמה מהשירים.[21]בוילג' ווייס נכתב כי הגסויות בשירים נשמעות מטופשות ולא משכנעות מפיו של סיימון ושהוא נשמע חסר ביטחון ומתאמץ יתר על המידה כאשר הוא שר דו-וופ וסלסה.[22]

באינטרטיינמנט וויקלי, לעומת זאת, תיארו את האלבום כיצירה מורכבת ושופעת חיוניות.[23]

ברולינג סטון נכתב כי האלבום מאוד מספק והחמיאו ליכולתו של סיימון לשלב סוגות מוזיקליות שונות. עוד נכתב בביקורת: "השאלה האולטימטיבית היא מהו הסיכוי לגאולה? האם אפילו איש הגלימה מסוגל למצוא את דרכו לגרייסלנד?"[24]

רשימת רצועות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האלבום מכיל 13 מתוך 38 הקטעים המוזיקליים שהיו במחזמר[21]. פול סיימון הלחין את השירים והמילים נכתבו במשותף עם דרק וולקוט. שחקני המחזמר משתתפים בשירת חלק מהשירים.

מס'שםמשך
1."Adios Hermanos"4:42
2."Born in Puerto Rico"4:54
3."Satin Summer Nights"5:46
4."Bernadette"3:28
5."The Vampires"5:06
6."Quality"4:10
7."Can I Forgive Him"6:02
8."Sunday Afternoon"3:25
9."Killer Wants to Go to College"1:51
10."Time Is an Ocean"5:24
11."Virgil"2:50
12."Killer Wants to Go to College II"2:10
13."Trailways Bus"5:15

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ Ira Henry Freeman, The Making of a Boy Killer; This is the story of the bitter sixteen years that turned Salvador Agron into 'Dracula.' The Making Of a Boy Killer, The New York Times, ‏February 18, 1962
  2. ↑ Salvador Agron ‘Cape Man’, New York Daily News, ‏September 5, 2009
  3. ↑ George James, 'Cape Man': Life of Killer Is Over at 42, The New York Times, ‏April 24, 1986
  4. ↑ Robert Hillburn, Paul Simon: The Life, London: Simon & Schuster, 2018, עמ' 308
  5. 1 2 3 4 5 Richard Zoglin, Elaine Rivera, William Tynan, Seeking salvation for The Capeman, Time Magazine Vol. 151, Issue 4, 1998, עמ' 70
  6. 1 2 Norman Vanamee, The trouble with Paul Simon's `Capeman', Rolling Stone 782, 1998, עמ' 21
  7. ↑ Robert Viagas, David Lefkowitz, Paul Simon's Capeman Opens to Protests, Playbill, ‏January 30, 1998
  8. ↑ Robert Hillburn, Paul Simon: The Life, London: Simon & Schuster, 2018, עמ' 311
  9. ↑ Vincent Canby, 'Capeman' Doesn't Fly, Despite the Music, The New York Times, ‏February 8, 1998
  10. ↑ Ben Brantley, Theater review; The Lure of Gang Violence To a Latin Beat, The New York Times, ‏January 30, 1998
  11. ↑ Greg Evans, The Capeman, Variety, ‏January 29, 1998
  12. ↑ Live Review: The Capeman, Rolling Stone, ‏January 30, 1998
  13. ↑ Robert Hillburn, Paul Simon: The Life, London: Simon & Schuster, 2018, עמ' 317
  14. ↑ The Capeman - Awards, Internet Broadway Database
  15. ↑ Ed Pilkington, New York minutes: A decade late, The Capeman flies, The Guardian, ‏April 2, 2008
  16. ↑ Ben Ratliff, ‘The Capeman’ Revisited, Far From Broadway Lights, The New York Times, ‏April 3, 2008
  17. ↑ Ben Brantley, ‘Capeman’ Outdoors, Starring the City, The New York Times, ‏August 17, 2010
  18. ↑ Elisabeth Vincentelli, ‘Cape’ of good hope, New York Post, ‏August 8, 2010
  19. ↑ Paul Simon, Billboard
  20. ↑ Songs from The Capeman - Paul Simon, Official Charts
  21. 1 2 Richard Harrington, 'The Capeman': Paul Simon's Broadway Prelude, The Washington Post, ‏November 18, 1997
  22. ↑ Rob Sheffield, Keeping it hard, The Village Voice Dec 23, 1997, עמ' 91
  23. ↑ D.B., 'Cape' crusader, Entertainment Weekly 406, 1997, עמ' 131
  24. ↑ Anthony Decurtis, Songs From The Capeman, Rolling Stone, ‏November 14, 1997 (ארכיון)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=Songs_from_The_Capeman&oldid=43383026"