קורבן

קׇרְבָּן הוא סוג של פולחן, בו "נותנים" המשתתפים בפולחן, דבר מאכל, משקה, בושם, ייצור חי או חפץ כלשהו לטובת האל, אלים, לרוחות או לכוחות על-טבעיים.

ישנם מספר סוגים של קורבנות, המותאמים לדרגת החשיבות של הטקס ולתרבות: הקורבן עשוי להיות בעל חיים, תוצרת חקלאית, פרחים, מזון, משקה, קטורת, חפץ יקר ערך, ולעיתים נדירות גם אדם. מטרות ההקרבה מגוונות: הערצה, הבעת תודה, כפרה על חטא, בקשת סיוע מכוח אלוהי או כוח על-טבעי, קיום ברית או השתתפות בטקסים קהילתיים. עיקרו של פולחן הקורבנות הוא כילוי הקורבן, לרוב על ידי שרפה, לעיתים יותר נדירות על ידי הטבעה, קבורה, השלכה מצוק וכיוצא בזה.

פולחני הקרבה הם מהעתיקים שבפולחנים הקיימים והם עדיין נפוצים מאוד בדתות פגאניות, וזכר להם ניתן למצוא גם בדתות מונותאיסטיות, אם במפורש, ואם בצורה סמלית.

בתרבויות הקדומות

קאוושיקאלי (Cuauhxicalli) אבן מזבח אצטקית ללב של קורבן אדם

הקרבת קורבנות הייתה נפוצה ברבות מן התרבויות הקדומות, ובהן מצרים, מסופוטמיה, כנען, יוון ורומא. במזרח הקדום נהגו להקריב בעיקר בעלי חיים ומנחות מן הצומח, כחלק מעבודת המקדשים והפולחן הציבורי.

במיתולוגיה ובדת הכנענית תפסו הקורבנות מקום מרכזי בפולחן. טקסטים שנמצאו באוגרית מתארים הקרבת בעלי חיים, מנחות מזון ונסכים לאלים שונים, ובהם אל, בעל ועשתרת. חלק מן הקורבנות הוגשו במקדשים וחלקם במסגרת טקסים מלכותיים או משפחתיים.

על פי האמונה בתרבויות קדומות, בני האדם היו תלויים ברוחות או אלים ששלטו על כוחות הטבע ועל גורלם של בני האדם. מכיוון שהאלים ברובם עברו תהליך של פרסוניפיקציה ונתפסו ברוב התרבויות כבעלי חיים עילאיים או כבני אדם עילאיים או כסוג של שילוב בין בני אדם ובעלי חיים, בני האדם דימו שיש להם פסיכולוגיה ומאווים דומים לבני האדם, וניתן לרצות את פניהם ולשכך את כעסם באמצעות הבאת מתנות והקרבת קורבנות.

כך למשל בתרבות האוגריתית בעלילות בעל וענת האלים מתוארים כמי שעושים משתאות ואוכלים בשר ושותים יין, ולכן אגדת אקהת פותחת בכך שדנאל הצדיק העקר שרוצה להפקד בבן, מאכיל ומשקה את האלים במקדש. תרבות זאת של הקרבת קורבנות, הבאת מנחות וניסוך יין הייתה כנראה משותפת לכל העולם העתיק והייתה קיימת באמריקה הדרומית עד למאה ה-16.

שרידי חמורים כקורבנות נתגלו מתחת לבית מתקופת הברונזה בישראל, בני כמעט 5,000 שנה. הארכאולוגים סבורים שהחמורים היו חלק מטקס שכלל הקרבת חיות עבודה צעירות ממצרים העתיקה, חוקרים שבדקו יסודות שונים באמייל של השיניים מצאו שהחמורים גדלו בעמק הנילוס.

קורבנות אדם

קורבנות אדם התקיימו במספר תרבויות קדומות, אך ברוב החברות הידועות מן המזרח הקדום ומאזור הים התיכון הם היו חריגים בהרבה מהקרבת בעלי חיים, מנחות מזון ונסכים, שהיוו את עיקר הפולחן.

במסופוטמיה קיימות עדויות לקורבנות אדם, בעיקר בקברים המלכותיים של אור מן האלף השלישי לפנה"ס, שבהם נקברו מלווים רבים לצד השליטים. בעבר הוצע כי המלווים נטלו רעל מרצונם, אך מחקרים מאוחרים יותר העלו אפשרות שחלקם הומתו באופן טקסי. עם זאת, הפולחן המסופוטמי השוטף התבסס בעיקר על מנחות מזון וקורבנות בעלי חיים, ואין ראיות לכך שקורבנות אדם היו מרכיב מרכזי או נפוץ בפולחן הדתי המסופוטמי.

במשך רוב ההיסטוריה המצרית קורבנות אדם לא היו חלק מרכזי מהפולחן. ייתכן שיש ראיות להקרבת קורבן אדם במצרים העתיקה, בתקופת השושלת הקדומה באבידוס, כאשר במותו של מלך הוא ילווה במשרתים, לפעמים גם בכירים, שימשיכו לשרת אותו בחיי נצח. בשלדים שנמצאו לא היו סימנים מובהקים לכך. בסביבות 2800 לפנה"ס נעלמו כל ראיות אפשריות לקורבן אדם במצרים העתיקה, אם כי נתגלה שהיו נוהגים לקבור את פסלי המשרתים בקברי הממלכה העתיקה, דבר אשר מעיד אולי על כך שלפני כן היה נהוג קורבן אדם.

המקרא מתאר קורבנות ילדים ב בגיא בן הינום שבירושלים, אך עד היום לא נמצאה במקום ראיה ארכאולוגית ישירה המאשרת את קיומם. נמצאו במקום שרידי אדם וקברים רבים, אך לא מכלול שניתן לזהותו כתופת או כאתר קורבנות ילדים בדומה לאתרים הפיניקיים במערב הים התיכון.

אחת העדויות המאוחרות לקורבן אדם בעולם העתיק מופיעה בכתביו של דיודורוס איש סיציליה, אשר תיאר הקרבת ילדים בקרתגו בעת המצור של אגתוקלס בשנת 310–309 לפנה"ס. בעוד שבעבר ראו חוקרים רבים בתיאורים אלה תעמולה אנטי־קרתגית, ממצאים ארכאולוגיים שנחשפו בתופת של קרתגו חיזקו את ההשערה שקורבנות ילדים אכן התקיימו בעיר, אם כי שאלת היקפם ומשמעותם הפולחנית מוסיפה לעמוד במחלוקת מחקרית.

טקסי הקרבת אדם היו מקובלים בתרבויות עתיקות ביבשת אמריקה. אחת העדויות הדרמטיות להתרחשות כזו, הם הממצאים שהתגלו בטוקומה שבפרו, שם במאה ה-16 עם הפלישה הספרדית של הקונקיסטאדורים שנתפסה כמאיימת ביותר על בני האינקה, התגלו בעיר הפירמידות גויות של 119 בני אדם, שעברו הליך של פולחן ריטואלי שבמהלכו לאחר שסוממו, נשחטו, ראשם נערף, וליבם נעקר מקרבם והוקרב.

האצטקים נהגו להקריב קורבנות אדם. ציורים אינדיאניים ודיווחים של הספרדים הכובשים מאותה תקופה מתארים צורות שונות של הקרבת קורבנות אדם בצורות אכזריות רבות. לעיתים קרובות הוקרבו ילדים בגלל שנחשבו טהורים. חלק מהחוקרים הביעו ספקנות כלפי עדויות הספרדים, ונראה שאלו אכן הגזימו בכמות הקורבנות כדי להצדיק את המלחמה והכיבוש של דרום ומרכז אמריקה. עם זאת מחקרים מודרניים מצאו ממצאים ארכאולוגיים שהובילו להסכמה רחבה בדבר קיום טקסי הוצאה להורג אכזריים למטרות פולחן.

בדתות

ביהדות

קין והבל מביאים את קורבנותיהם הוא ציור מאת הצייר הצרפתי קלוד ז'וזף ורנה, המציג את שני בניהם של אדם וחוה בעת שהם מקריבים את מנחותיהם לאלוהים. היצירה מתארת רגע מקראי דרמטי ברקע של לילה מואר ירח, תוך שימת דגש על הניגוד בין שתי הדמויות והאווירה הרגשית והחזותית של הסצנה.

ערכים מורחבים – קורבן (יהדות), קורבן מנחה

על פי המקרא בני האדם הקריבו קורבנות החל משחר האנושות. לפי התלמוד, אדם הקריב שור בעל קרן אחת ביום השלישי לבריאתו (היום השמיני לבריאת העולם). קין היה הראשון להקריב מנחה ובעקבותיו הבל הקריב צאן, מה שהוביל לריב ביניהם ולרצח הבל. נח הקריב עולה כהודאה על הצלתו ממי המבול:

"וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ"

— ספר בראשית, פרק ח', פסוק כ'

יצחק כמעט שהוקרב באירוע עקדת יצחק (במקומו הוקרב איל).

ביהדות קורבן הוא מתנה לאלוהים. הקורבן הוקרב על גבי ה"במה" או על גבי המזבח בבית המקדש. הקורבן נקרא כך כיוון שבאמצעותו מתקרב האדם לאל^{[דרוש מקור]}. הקרבת קורבנות הייתה חלק מרכזי בפולחן הדתי. המזבחות והמקדשים היוו מרכזים רוחניים לעם במשך תקופה ארוכה. רוב פירוט דיני הקורבנות לסוגיהם נמצא בתורה בספר ויקרא ובאופן פחות בספר במדבר. בנביאים מופיעים דיני כהונה וקורבנות גם בספר יחזקאל. במשנה ולאחריה בתלמוד הבבלי דיני הקורבנות מופיעים בעיקר בסדר קודשים.

הקורבנות מגוונים מאוד - מהחי ומהצומח, כאשר כל סממן בקורבן טעון במשמעות סמלית. כך לדוגמה במנחת הקנאות של הסוטה אין שמן או לבונה, וכן גם במנחת החוטא, כדי שהקורבן יהיה בזוי ופחות. כהן גדול שחטא מביא פר לקורבנו בעוד שאדם פשוט מביא רק כבשה או שעירה.

בעקבות דברי הגמרא במסכת ברכות, שתפילות תוקנו "כנגד תמידין" קיימת התייחסות לתפילות הקבועות לאורך שגרת היום, כמהוות תחליף לאקט ההקרבה.

• 
  הבל מקריב קורבן מן הצאן
• 
  קין עצוב לאחר שמנחתו לא התקבלה
• 
  המלאך מונע מאברהם לשחוט את יצחק

באסלאם ובדת הדרוזית

ערך מורחב – חג הקורבן

באסלאם פולחני הקרבת קורבנות נותרו באופן סמלי בלבד. כך למשל, בחג הקורבן או עיד-אל-אדחא. המוסלמים והדרוזים נוהגים לשחוט בעל חיים (עז, כבש, פרה) כדי לשחזר את נכונותו של אברהם להקריב את בנו ישמעאל. בנוסף בקרב קהילות דוברות ערבית במזרח התיכון נהוג טקס עקיקה (בערבית: عقيقة), שמסמל במסורת הערבית את כניסתו של הרך הנולד אל חוג המשפחה. לפיכך, נהוג לשחוט בעל חיים למען הילד, ולהכין מבשר בעל החיים סעודה לכל המשפחה.

קישורים חיצוניים

• נח זבולוני, קורבנות על הר הבית, דבר.
• קורבן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• קרבנות (דתות שונות), דף שער בספרייה הלאומית