חסה

חסה (סוג)
חסת המצפן
מיון מדעי
ממלכה:	צומח
מערכה:	בעלי פרחים
מחלקה:	דו-פסיגיים
סדרה:	אסטראים
משפחה:	מורכבים
שבט:	עולשיים (Cichorieae)
סוג:	חסה
שם מדעי
Lactuca ‏לינאוס, 1753

חסה (שם מדעי: Lactuca) היא סוג של צמחים עשבוניים חד־שנתיים, דו־שנתיים או רב־שנתיים, ולעיתים נדירות גם בני-שיח קטנים, המשתייכים לאחת המשפחות הגדולות בקרב בעלי הפרחים – משפחת המורכבים. הסוג כולל כ-117 מינים, מהם תועדו בישראל שמונה מיני בר. רוב המינים נפוצים בחצי הכדור הצפוני ובעיקר בעולם הישן, וחלקם התפשטו גם לאפריקה הטרופית והדרומית ולאמריקה הדרומית.

כל מיני החסה מפרישים מוהל חלבי, וכל פרחי הקרקפת הם פרחים לשוניים דו-מיניים בלבד, ללא פרחים צינוריים. המין המוכר ביותר הוא חסה תרבותית (Lactuca sativa) על שפע זניו המסחריים, ירק העלים החשוב ביותר בעולם לסלטים. הוא ככל הנראה בוית ממין הבר חסת המצפן (Lactuca serriola) – מין נפוץ בישראל, גבוה וחסון, שעליו לרוב שסועים ואונותיהם פונות לאחור; בעלים רבים (אך לא כולם) שולי העלים המאונכים מכוונים צפונה ודרומה, כמעין "מצפן" טבעי.

תפוצה עולמית ואקולוגיה

חסה שיכנית ברמת הגולן

חסה כחולת-פרחים בעיר נשר

תפוצת הסוג חסה רחבה ומשתרעת על פני כל אירופה, אסיה, אפריקה ואמריקה הצפונית: מקנדה וארצות הברית דרך מקסיקו ומרכז אמריקה עד גואטמלה, וכן באיים הקריביים – בהם הבהמאס והאיספניולה. באמריקה הצפונית גדלים עשרה מינים, מתוכם ארבעה מינים אנדמיים; יתרם מוגבלים לתחומי היבשת, ורק חסה דגנית (Lactuca graminifolia) חרגה במקצת אל תוך אמריקה הדרומית.תפוצתו של הסוג חסה רחבה ומשתרעת על פני כל אירופה, אסיה, אפריקה ואמריקה הצפונית: מקנדה וארצות הברית דרך מקסיקו ומרכז קנדה עד גואטמלה, והאיים הקריביים, כמו הבהמאס והאיספניולה. באמריקה הצפונית גדלים 10 מינים מתוכם 4 מינים גרים. ששת המינים האחרים בגבולות אמריקה הצפונית, ורק אחת חסה דגנית (Lactuca graminifolia) היא זאת שחרגה מעט אל תוך אמריקה הדרומית. ארבעת המינים שהתאזרחו באמריקה הם: Lactuca saligna – חסה רותמית, חסת המצפן, חסה תרבותית וחסה מרירה (Lactuca virosa) שאינה גדלה בישראל אלא באירופה באמרוקו ובאלג'יריה.

מיני חסה נפוצים בעיקר באזורים חמים וממוזגים, של חצי הכדור הצפוני. רבים מהם בעלי כושר עמידה גבוהה בתנאי יובש (קסרופיטים ומותאמים היטב לתנאים אקלימיים יבשים. מבחינה אקולוגית, מיני חסה מגוונים ונמצאים בבתי גידול שונים, חלקם מינים רודרליים שכיחים, המעדיפים בתי גידול מופרעים ואחרים מאכלסים שטחים פתוחים ומופרעים – בתות, שולי דרכים, שדות, חולות ומסלעות.

שימושים

מינים אחדים של חסה – ובעיקר חסה מרירה (Lactuca virosa) הנפוצה באירופה – מפרישים מוהל חלבי שממנו הופק בעבר התכשיר Lactucarium, ששימש ברפואה כתרופת הרגעה. המוהל הוצא מן הגבעולים והעלים, יובש והתגבש לחומר חום כהה או ירקרק, מר מאוד. השימוש העיקרי בו היה ברפואה העממית: לשיכוך כאבים, להרגעה, להשריית שינה ולעיתים גם כתרופה נגד שיעול. התכשיר נחשב תחליף חלש לאופיום, ומרירותו החריפה חיזקה את תדמיתו התרופתית ואף הרתיעה משימוש יתר.

סיסטמטיקה

הסוג חסה משתייך לשבט עולשיים במשפחת המורכבים והוא מוגדר על פי מספר מאפיינים ברורים: העלים לרוב מסורגים ושפתם משוננת או מנוצים-שסועים. הקרקפות מורכבות כולן מפרחים לשוניים דו-מיניים ופוריים, ללא פרחים צינוריים; צבע הכותרת לרוב צהוב, אך לעיתים כחול או לבן. גרגרי האבקה לעיתים קרובות צבעוניים במיוחד. חפי המעטפת ערוכים בדרך כלל בשלושה עד חמישה דורים או יותר, ולעיתים רק בדור אחד או שניים. הצלקות משתרעות כמעט לכל אורך סעיפי עמוד השחלה, ולא רק בקצותיהם. הזירעונים לרוב מצוידים בציצית מתמידה של זיפים או מוצים.

הסוג חסה נבדל משאר הסוגים בשבט בכך שגבעולי התפרחת נושאים עלים, בניגוד לסוגים בעלי עוקצים קרחים; הקרקפות כולן לשוניות וצבעיהן לרוב צהובים, אך במינים אחדים כחולים או לבנים; הזירעונים תמיד בעלי מקור ברור, והציצית מתמידה גם לאחר ההבשלה, לעיתים אחידה ולעיתים דו-טיפוסית. עלי החסה בדרך כלל אינם קוצניים, למעט במינים בודדים כגון חסה שיכנית, שבה מצויות בליטות קוצניות לאורך עורק העלה.

מאפיינים מורפולוגיים של חסה

צמחים עשבוניים חד-שנתיים או דו-שנתיים, בגובה 15 עד 450 ס"מ ואף יותר, בעלי שורש שיפודי ומוהל חלבי רב.

הגבעולים נושאים עלים לאורכם; לעיתים העלים מתקטנים כלפי מעלה או אינם משתיירים. הם לרוב יחידים, זקופים, ולעיתים מסתעפים לאורכם או בעיקר בחלקם העליון. פני הגבעול קירחים או שעירים, ולעיתים מכוסים בזיפים קצרים עד ארוכים (hispid–setose).

עלי הבסיס ו/או עלי הגבעול יושבים או בעלי פטוטרת. העלים מסורגים ופשוטים, לעיתים לופתים את הגבעול בבסיסם. צורת הטרף מגוונת: עגולה, ביצנית, מוארכת, אזמלית או סרגלית, לעיתים אף נימית. השפה תמימה, משוננת או שסועים מנוצים (לעיתים האונות נמשכות אחורה). פני העלים קירחים או שעירים, ולעיתים עם שערות זיפניות; לאורך השוליים ולעיתים גם לאורך העורק המרכזי מצויים ריסים עדינים עד קשיחים.

הקרקפות מורכבות מפרחים לשוניים בלבד, מספרם 6 עד 50 ואף יותר. הקרקפות נישאות בודדות או ערוכות בתפרחות דמויות סוכך או מכבד. עוקצי הקרקפות אינם מתעבים סמוך לקרקפת ולעיתים נושאים חפים.

מעטפת הקרקפת דמוית פעמון עד גליל, בקוטר 2 עד 5 (עד 8+) מ״מ, בנויה מ־5 עד 13 ואף יותר חפים ערוכים בשתי סדרות כמעט שוות בגודלן; לעיתים הם זקופים ולעיתים כפופים בפרי, קודקודיהם קהים עד חדים ושוליהם לעיתים קרומיים. מתחתם טבעת של חפיות משנה (calyculi) 3 עד 10 ומעלה, בשתים שלוש סדרות, לעיתים מתמזגות בהדרגה עם חפי המעטפת.

המצעית שטוחה עד קמורה, חשופה (קירחת וחסרת מוצים) ומגוממת.

הכותרת לשונית, מסתיימת בחמש שיניים; צבעה לרוב צהוב, לעיתים כחול או לבן. האבקנים חמישה, הזירים נפרדים אך המאבקים מאוחים לצינור. השחלה תחתית, חד-מגורית, עם ביצית יחידה. בראש השחלה סביב בסיס עמוד השחלה נמצא צופן. עמוד השחלה מסתיים בשתי צלקות ארוכות, שהחלק הפנימי שלהן כולו קולט אבקה.

הזירעונים אחידים (מונומורפיים), פחוסים עד שטוחים, אליפטיים עד מוארכים, בצבע אדמדם-חום עד שחור. המקור לרוב מוארך ונימי (2 עד 6 מ"מ), לעיתים קצר ועבה (0.1 עד 1 מ"מ). פני הזירעון לרוב קירחים, מצולעים ב־1 עד 9 צלעות בכל צד ולעיתים חרוצים לרוחבם.

הציצית מתמידה, נישאת על דיסקית בקצה המקור או גוף הזירעון. היא עשויה שערות זיפניות פשוטים עדינים, ולעיתים מצויה טבעת זעירה נוספת בבסיסם. ברוב המינים הציצית חד-טיפוסית, ואילו במיעוטם דו-טיפוסית: זיפים פנימיים ארוכים (לעיתים מנוצים) וזיפים חיצוניים קצרים ופשוטים.

מיני הבר בישראל

בישראל תועדו שמונה מיני חסה בר. מביניהם, שלושה נפוצים או שכחים: חסת המצפן הנפוצה בכל רחבי הארץ; חסה רותמית וחסה כחולת-פרחים; שני הבאים לא מצויים חסת השבטים תפוצתה בכל ישראל וחסה מזרחית שתפוצתה בדרום ישראל. שלושת המינים האחרים נדירים מאוד ובעלי תפוצה מצומצמת: חסה שיכנית הגדלה בעיקר ברמת הגולן; חסה דביקה ובשמה הקודם חַסָּנִית דְּבִיקָה גדלה בחגורה העליונה של החרמון ונדירה ביותר; וכן חסה גלונית (L. glareosa), שנכחדה בבקעת ים המלח.

חסה גלונית

חַסָּה גַּלּוֹנִית (Lactuca undulata) היא צמח מדברי חד־שנתי, נדיר מאוד ובישראל וכנראה נכחד בה. זהו צמח קטן וקירח שגובהו 10 עד 30 ס״מ, פרחיו ורדרדים או כחלחלים, וציצית הזירעון צהבהבה. בית גידולו בשטחי מדבר על קרקע רדודה ומרובה אבנים קטנות.

מאפיינים מורפולוגיים

הגבעול פשוט או מסתעף מן הבסיס, ובחלקו העליון מסתיים בתפרחת דמוית סוכך. העלים מסורגים ופשוטים; שלמים ושפתם משוננת בחדות, ועד שסועים-מנוצים. עלי הבסיס מתחדדים בבסיסם; עלי הגבעול יושבים ובעלי אוזניות.

הקרקפות בקוטר של כ־1 ס"מ, נישאות על עוקץ קצר, ובהן 8 עד 12 פרחים לשוניים דו-מיניים. צבע הפרחים ורדרד או כחלחל. המעטפת צרה וארוכה, באורך כ־1 ס"מ, המתארכת מאוד בשלב הפרי עד 2 ס"מ; החפים מרועפים ומסתיימים בקצות סגלגלים.

הזירעונים באורך 3 עד 3.5 מ"מ, צהבהבים-חומים, דקים ופחוסים, דמויי ביצה הפוכה עד מוארכים. רוחבם גדול ביותר מעל לאמצעם. הם מסתיימים בבליטה קצרה, חדה וברורה המופיעה לפתע בקודקוד. שוליהם צרים ומחוספסים במקצת, ומקופלים בקמטים עדינים העוברים לרוחבם; בכל צד מצויה צלע בולטת אחת. הציצית צהבהבה, באורך 3 עד 4 מ"מ, משתיירת אך נושרת בקלות. המקור לבן, דמוי זיף (לעיתים נימי), ארוך פי 3 עד 4 מגוף הזירעון.

פנולוגיה - מחזור חיים

העלווה מתפתחת בתחילת נובמבר; הפריחה מתחילה במחצית מרץ ונמשכת עד תחילת מאי; והפירות מבשילים ממחצית מרץ ועד תחילת יוני.

תפוצה בעולם ובישראל וסביבתה

תחום תפוצתה של חסה גלונית רחב ומשתרע ממזרח טורקיה והקווקז, דרך מרכז אסיה (טג׳יקיסטן, קירגיזסטן, קזחסטן, אוזבקיסטן, טורקמניסטן), אפגניסטן ופקיסטן, ההימלאיה (מערבית ומזרחית), נפאל, מונגוליה וחבל שינג'יאנג בסין, ועד למזרח התיכון: איראן, עיראק, לבנון–סוריה, דרום ירדן, סיני וישראל. בישראל וסביבתה היא תועדה באדום ובמואב שבדרום ירדן ובדרום סיני, וכן על קרקעות אבניות במדבר יהודה. כיום היא נחשבת בישראל כמין נכחד.

חסה דביקה

חסה דביקה (Lactuca hispida) היא צמח רב-שנתי נדיר מאוד בישראל, הגדל על מצוקים במפנה הצפוני, בחגורה הגבוהה של החרמון ברום 1600 עד 1800 מ'. שמה הקודם המופיע במקורות הוא חַסָּנִית דְּבִיקָה (Cephalorrhynchus tuberosus).

מאפיינים מורפולוגיים

צמח דו-שנתי או רב-שנתי, בעל שורש מעובה דמוי פקעת כדורית וגבעולים זקופים, חלולים, דקים עד גסים, המתפצלים בחלקם העליון. לכל אורכם או בחלקם התחתון הם מכוסים בשערות קצרות ובלוטיות.

העלים מסורגים, דקים מאוד, עדינים, קירחים, שסועים עמוקות או גזורים-מנוצים לעומק; אונותיהם מגוונות בצורתן – לעיתים גזורות בעומק בצורת נחש, ולעיתים שלמות.

העלים בבסיס ובחלק התחתון של הגבעול נושאים 2 עד 16 אונות בכל צד, באורך 7.5 עד 25.5 ס"מ וברוחב 2.5 עד 10 ס"מ; בסיסם דמוי פטוטרת ובדרך כלל עם אוזניות קטנות.

העלים האמצעיים שסועים-מנוצים עמוקות או דמויי חרב, קטנים יותר, בעלי פחות אונות בכל צד; לעיתים הם שלמים, ולעיתים בעלי אונות צדדיות משוננות בצורת מגל. לעיתים קרובות האונה הסופית בקצה הטרף גדולה ומודגשת בהרבה מן האונות הצדדיות.

התפרחת דמוית סוכך מדומה, נושאת קרקפות מעטות עד רבות. הקרקפות מרובות פרחים; פרחיה לבנבנים-צהבהבים, ולעיתים מכחילים בעת התייבשותם. עוקצי הקרקפות וענפי התפרחת מכוסים שערות זיפניות בלוטיות ודביקים למגע.

המעטפת באורך 9.5 עד 17 מ"מ, נושאת 14 עד 16 חפים, לרוב קירחים או עם מעט שערות בלוטיות, ולעיתים בעלי שוליים וקצות סגולים כהים. חפי המעטפת ערוכים בשתיים או שלוש שורות, והחיצוניים צרים פי שלושה מן הפנימיים. המצעית חשופה.

אורכי הפרחים 1.4 עד 1.9 ס"מ; בלוע הכותרת טבעת צפופה של שערות.

הזירעונים באורך 6.2 עד 9.5 מ"מ, שחומים-שחרחרים, מוארכים-אליפסיים ומעט פחוסים, עם כמה עורקים רחבים וקמורים. הם נושאים מקור דק וחיוור באורך 1.7 עד 3.5 מ"מ, שאורכו כאורך הזירעון עצמו. הציצית לבנה: השערות הזיפניות הפנימיות באורך 4.5 עד 6 מ"מ, עדינות ומעט מחוספסות; החיצוניות קצרות מאוד, באורך 0.2 עד 0.4 מ"מ.

תפוצה בעולם ובישראל

טיפוס תפוצתה של חסה דביקה היא מזרח ים-תיכוני ומערב אירנו-טורני. בית גידולה סלעים של בתות טרגקנטיות בהרים גבוהים. תפוצתה העולמית משתרעת מדרום-מזרח ומזרח אירופה ועד הקווקז, והוא מוכר מאוקראינה, חצי האי קרים, רומניה, בולגריה, יוון, איי הים האגאי המזרחי, חצי האי הבלקני הצפון-מערבי, אלבניה, טורקיה, צפון הקווקז, לבנון–סוריה, ובישראל – בחרמון הגבוה.

פנולוגיה

העלווה של חסה דביקה מתפתחת בתחילת אפריל וקמלה לאחר פיזור הזרעים בתחילת אוגוסט. הפריחה נמשכת מסוף אפריל ועד תחילת יולי.

חסה מזרחית

חסה מזרחית (Lactuca orientalis) היא צמח מדברי רב-שנתי, מעוצה בבסיסו וניצניו החורפים מצויים סמוך לקרקע. זהו צמח נמוך, שגובהו 20 עד 50 ס״מ, סבוך במראהו, קוצני במקצת, מכיל מוהל חלבי ומכוסה בצמר לבן רך, היוצר לעיתים צברים כדרוריים הנושרים עם הזמן, עד שהצמח מתקרח. הוא גדל בכל אזורי המדבר בדרום ישראל. תקופת פריחתו נמשכת מסוף יולי ועד אמצע נובמבר, ושיאה באוגוסט וספטמבר. בתקופת הפריחה כמעט שאין עלווה על הגבעולים והענפים, שכן העלים קמלים במהירות או מנוונים בהתפתחותם.

מורפולוגיה

הגבעולים וענפיהם הלבנים (בשל הכסות הצמרית) סבוכים במראם; ענפי המשנה קצרים, נוקשים ומפושקים לצדדים, ובהמשך מתחדדים והופכים קוצניים בקצותיהם.

העלים מסורגים ופשוטים, צרים מאוד, דמוי ביצה עד גזורים-מנוצים למעט אונות משולשות או מוארכות ומשוננות, בחלק מהעלים האונה קיצונית עליונה דומיננטית והאונות הצדדיות קטנות ופונות לאחור. עלי הבסיס מתחדדים לפטוטרת, ועלי הגבעול סורחים, בעלי תוספת ירוקה צמודה אל הגבעול משני צדדיו של בסים העלה. בתקופת הפריחה בקיץ הצמח כמעט חסר עלווה, שכן העלים קמלים במהירות או נותרים מנוונים.

הקרקפות בודדות ויושבות, אורכן כ־1 ס״מ, ובכל אחת 5 פרחים לשוניים צהובים ודו-מיניים. המעטפת גלילית צרה, אורכה 6 עד 16 מ״מ, ומתארכת בשלב הפרי ל־8 עד 14 מ״מ. החפים צרים ורעופים, ערוכים בשני דורים: הפנימיים והארוכים מספרם לרוב 4, והחיצוניים 4 עד 7 במספר. הם ירוקים עד כחלחלים, ולעיתים סגלגלים בקצותיהם, קירחים או נושאים שערות צמריות דלילות, ושוליהם קרומיים וצרים. המצעית חשופה ומגוממת.

הזירעונים צרים, מוארכים עד אליפסיים צרים, פחוסים במקצת, בעלי 7 עד 9 צלעות בכל צד. אורכם 6 עד 9 מ״מ, צבעם צהוב-חום או סגול-כהה מלוכלך. בחלקם העליון הם מתחדדים, ולעיתים חסרי מקור או בעלי מקור קצר מאוד, קשה להבחנה, ולעיתים מקורו עבה יותר, באורך 2 עד 3 מ״מ, בצבע לבן או כצבע הזירעון. הציצית לבנה, נושרת בקלות, אורכה כאורך הזרעון (6 עד 9 מ"מ), עשויה שערות פשוטות ורכות, ונישאת על דיסקוס קטן בראש המקור.

תפוצה בעולם ובישראל

טיפוס התפוצה של חסה מזרחית הוא אירנו-טורני – אזור ערבתי יבשתי המתאפיין בכמות משקעים של 100 עד 400 מ"מ בשנה, בקיץ חם ויבש ובחורף קר ולעיתים מושלג. תחום התפוצה הטבעי של מין זה משתרע מן האזור המזרח התיכון, לרבות מצרים וחצי האי ערב, דרך הקווקז וארצות מרכז אסיה (קזחסטן, קירגיזסטן, טג׳יקיסטן, טורקמניסטן ואוזבקיסטן), ועד שינג'יאנג וההימלאיה המערבית.

בישראל היא גדלה באזורים מדבריים ומדבריים למחצה, לרבות ערבות שיחים סלעיות של האזור הים-תיכוני והאירנו-טורני. המין נפוץ בארץ בשומרון, בשפלה, בהרי יהודה, בצפון הנגב, במערב הנגב, בהר הנגב ובדרום הנגב. בעבר הירדן היא מצויה בגלעד, בעמון, במואב ובאדום.

חסת השבטים

חסת השבטים (Lactuca viminea) היא צמח עשבוני הררי דו-שנתי, לא מצוי, שגובהו 50 עד 150 ס״מ, הנראה במבט ראשון כבן שיח מסועף אך אינו קוצני (בשונה מחסה מזרחית, המדברית והקוצנית). גבעוליו שרביטיים, זקופים, מסועפים, בהירים עד לבנבנים ולעיתים מבריקים, ומכילים מוהל חלבי. עליו שסועים-מנוצים וסורחים, אך הולכים וקטנים במעלה הגבעול. הקרקפות יושבות לאורכם של ענפי המשנה הדקים והישרים, בתפרחות דמויות שיבולת ארוכה; בכל קרקפת חמישה פרחים לשוניים צהובים ודו-מיניים. תקופת פריחתה נמשכת מסוף האביב ועד תחילת הסתיו (אפריל עד אוקטובר), ושיאה בחודשי הקיץ.

מחזור חיים

חסת השבטים נובטת בסתיו ובחורף, ומפתחת שושנת עלים. שושנת זו שורדת את הקיץ הראשון ללא פריחה, ורק בקיץ שלאחריו – כלומר בשנה השנייה לחיי הצמח – מתפתח מתוכה גבעול פורח. תקופת הפריחה נמשכת מסוף אפריל ועד ראשית אוקטובר. בקיץ, לאחר השלמת פיזור הזרעים, הצמח קמל ומת.

בית גידול ותפוצה

בית גידולה של חסת השבטים היא בערימות אבנים, בין סלעים ובדרדרות – כלומר במדרונות תלולים ובלתי יציבים, המכוסים אבנים או חצץ המידרדרים על פניהם. תחום הגבהים שבו היא מצויה נע בין 800 ל-2300 מטר.

התפוצה בישראל משתרעת בהרים: בגליל העליון והתחתון, בכרמל, בשומרון, בהרי יהודה, בחרמון, ברמת הגולן ובגלעד; בצפון הנגב היא נדירה.

התפוצה העולמית כוללת את אירופה – ברוב ארצות אגן הים התיכון ועד מרכז וצפון-מזרח היבשת, בכללן דרום רוסיה ואוקראינה; צפון אפריקה – במרוקו, אלג'יריה ותוניסיה; במערב אסיה – מטורקיה וארצות המזרח התיכון ועד איראן וטורקמניסטן; ובהימלאיה המערביים ופקיסטן – בקצה תחום תפוצתה המזרחי. נוסף לכך היא גדלה גם באיים המקרונזיים (האיים הקנריים, מדיירה ואיים סמוכים).

המין כולל 3 תת-מינים, שלהם שתחומי תפוצתם שונים במקצת:

• תת־מין טיפוסי (Lactuca viminea subsp. viminea) – תפוצתו חופפת במידה רבה את תחום תפוצתו של המין כולו, למעט מדינות צפון-אפריקה – אלג'יריה, מרוקו ותוניסיה – שאינן נכללות בו. בעיראק הוא נדיר, נחשב לעשב רע בכרמי גפנים, ובית גידולו במדרונות סלעיים תלולים בגבהים שבין 1000 ל־1800 מטרים.
• חסת השבטים תת-מין ענפה (Lactuca viminea subsp. ramosissima) נפוצה באגן הים התיכון: בדרום אירופה – בספרד, צרפת, איטליה, יוון, קורסיקה וצפון-מערב חצי האי הבלקני – וכן בצפון אפריקה, במרוקו ובאלג'יריה, ובמזרח הים התיכון באיים האגאיים המזרחיים.
• חסת השבטים תת-מין דמוי-כונדרילה (Lactuca viminea subsp. chondrilliflora) נפוצה במערב ובמרכז הים התיכון – נפוצה בדרום אירופה – בפורטוגל, ספרד, צרפת, איטליה וצפון-מערב חצי האי הבלקני – וכן בצפון אפריקה, במרוקו, אלג'יריה ותוניסיה.

מורפולוגיה

חסת השבטים היא צמח עשבוני דו-שנתי או רב-שנתי, קירח, שגובהו 50 עד 150 ס"מ, בעל גבעול יחיד או מספר גבעולים היוצאים מהשושנת שבבסיס הצמח.

השורש שיפודי מאורך, דמוי כישור, עבה במרכזו והולך וצר לקראת קצותיו.

הגבעולים זקופים, קירחים, לבנבנים ומסועפים; הענפים המסועפים מן הגבעול עגולים, דקים, ישרים ונוקשים מעט (virgate) ומסתיימים בתפרחות דמויות שיבולת ארוכה.

עלי הבסיס דומים לעלי הגבעול ובדרך כלל הם קיימים רק בעונת הנביטה והצמיחה המוקדמת, בסתיו ובחורף, אך נובלים עד תקופת הפריחה בקיץ. ועל כן בעונת הצמיחה לגובה והפריחה של הגבעולים רואים רק את העלים התחתונים ואת עלי הגבעול.

העלים התחתונים גדולים, בעלי פטוטרת וכיסוי פלומתי דליל, ולעיתים שעירים בשערות קצרות ומסולסלות על העורק הראשי בלבד. הטרפים שסועים-מנוצים לאונות מוארכות ומחודדות, הפונות לאחור לעבר הגבעול; שפתן משוננות בשיניים חדות, שלעיתים נוטות להיות מאונקלות במקצת. בדרך כלל ניכרות בהם ארבע עד עשר אונות צד צרות, ישרות או מעט מפותלות-משוננות.

עלי הגבעול צרים וסורחים; אלו עלים יושבים שבסיס טרפיהם נמשך מטה לאורך הגבעול, ויוצר יותרות (פסים) מוארכות אשר מעורות בגבעול משני צדי נקודת החיבור.

העלים העליונים תמימים, קטנים, דמוי אזמל וקודקודם מחודד.

הקרקפות לרוב יחידות, לעיתים רחוקות מקובצות; הן זקופות וכמעט יושבות. בכל קרקפת חמישה פרחים לשוניים דו-מיניים וצהובים, ובלוע הכותרת טבעת צפופה של שערות. המצעית חשופה.

המעטפת צרה ומוארכת, אורכה 10 עד 23 מ"מ ורוחבה 2 עד 3 מ״מ. היא בנויה מתשעה עד אחד עשר חפים הערוכים בשלושה דורים. לרוב ארבעה חפים פנימיים צרים וארוכים, המתארכים בשלב הפרי, ועוד חמישה עד שבעה חפים חיצוניים קצרים ורחבים יותר. החפים ירקרקים חיוורים או בעלי שוליים קרומיים, קירחים או מכוסים בשערות צמריות לבנות רכות בקצותיהם, היוצרות לעיתים צברים כדרוריים הנושרים עם הזמן.

המעטפת צרה ומוארכת, אורכה 10 עד 23 מ"מ ורוחבה 2 עד 3 מ״מ. היא בנויה מתשעה עד אחד עשר חפים הערוכים בשלושה דורים. לרוב ארבעה חפים פנימיים ארוכים ומתארכים בשל הפרי ועוד חמישה עד שבעה חפים חיצוניים קצרים ורחבים יותר. החפים ירקרקים חיוורים או בעלי שוליים קרומיים, קירחים או מכוסים בשיער צמרי לבן רך בקצותיהם, היוצר לעיתים צברים כדרוריים.

הזירעונים פחוסים, סגולים-כהים עד שחורים, צורתם דמויי אזמל עד אליפטית צרה, מחוספיים, ובכל צד 7 עד 9 צלעות עדינות; הם מתחדדים בהדרגה למקור מאותו צבע, שאורכו כגודל הזירעון גופו. הציצית לבנה, עשויה שערות פשוטות באורך 6 עד 7 מ״מ, והיא נושרת בקלות כאשר כל שערה נפרדת מחברותיה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא חסה בוויקישיתוף

• חסה, באתר ITIS (באנגלית)
• חסה, באתר המרכז הלאומי למידע ביוטכנולוגי (באנגלית)
• חסה, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
• חסה, באתר Tropicos (באנגלית)
• חסה, באתר GBIF (באנגלית)
• חסה, באתר האינדקס הבין-לאומי לשמות צמחים (באנגלית)
• חסה, באתר iNaturalist (באנגלית)