אלייזה
אלייזה (באנגלית: ELIZA) היא תוכנת שיחה שפיתח ג'וזף וייצנבאום בהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס בשנות ה־60 של המאה ה־20. היא מן הדוגמאות המוקדמות לצ'אטבוט, והתפרסמה בעקבות מאמרו מ־1966 ובזכות תסריט השיחה דוקטור, שחיקה מטפל בשיחות בגישתו של קרל רוג'רס. המשתמש הקליד משפטים, והתוכנה הרכיבה תשובות באמצעות זיהוי מילים ותבניות וכללים שנכתבו מראש.[1]
השיחות עם אלייזה עוררו דיון בנטייתם של אנשים לייחס הבנה למחשב. על שמה נקרא אפקט אלייזה: ייחוס הבנה או אינטליגנציה למחשב מעבר למה שמצדיק אופן פעולתו.[1] אלייזה נעשתה נקודת ייחוס בחקר המפגש בין אדם למחשב ובעיצוב תוכנות שיחה.[2]
פיתוח ורקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנות השישים פותחו תוכנות שקיבלו שאלות והוראות בשפה טבעית, ובהן STUDENT, שפתרה בעיות מילוליות באלגברה.[3] באלייזה הפריד וייצנבאום בין מנגנון עיבוד השיחה לבין "תסריט" — אוסף המילים, התבניות והתגובות שקבע את אופי השיחה. שינוי התסריט אפשר לשנות את השיחה בלי לכתוב מחדש את המנגנון. "דוקטור" היה אחד התסריטים, אף שהצלחתו הביאה לזיהויו עם אלייזה כולה.[4]
אלייזה נועדה לחקור כיצד אפשר לקיים שיחה בשפה טבעית בין אדם למחשב. וייצנבאום התמקד בשאלה כיצד להפיק תגובות מתאימות מתוך הטקסט שהמשתמש מקליד, גם כשהתוכנה אינה מכירה את העולם שעליו הוא מדבר. במבוא למאמרו מ־1966 ביקש להסביר את מנגנון התוכנה, כדי שהקורא יוכל להעריך מחדש את הרושם של אינטליגנציה שהיא יוצרת.[5]
השיחה התנהלה באמצעות מסוף דמוי מכונת כתיבה: המשתמש הקליד והתשובות הודפסו על נייר. מערכת שיתוף זמן בשם CTSS אפשרה לכמה משתמשים לעבוד עם אותו מחשב באמצעות מסופים נפרדים. התוכנה פעלה במחשב IBM 7094 ונכתבה בשפת התכנות MAD ובמערכת לעיבוד רשימות SLIP.[6] השיחה לא חייבה את המשתמש ללמוד שפת תכנות.[7]
וייצנבאום תיאר את התוכנה במאמר שפורסם בינואר 1966. שמה לקוח מאלייזה דוליטל, גיבורת המחזה "פיגמליון" מאת ג'ורג' ברנרד שו, ורמז לאפשרות לשפר את כישורי השיחה שלה באמצעות הוספת כללים. במאמר ציין שכבר נכתבו תסריטים בגרמנית ובוולשית לצד אנגלית.[5]
תסריטים נוספים והרחבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההפרדה בין מנגנון השיחה לתסריט אפשרה להשתמש באלייזה למטרות שונות. לצד "דוקטור" נכתב, למשל, תסריט לשיחת חולין על מדינות ניו אינגלנד. תסריטים אחרים עסקו בהוראה ובחישובים.[8]
במאמר מ־1967 תיאר וייצנבאום גרסה מורחבת שבה התוכנה העבירה ביטויים לרכיב שביצע חישובים והחזיר את התוצאות. המשתמש יכול היה למסור הגדרות ונתונים, כגון רדיוס של כדור, ולשאול שאלות עליהם. המידע נשמר, וכאשר חסר פרט הדרוש לחישוב יכלה התוכנה לבקש הבהרה. אדווין טיילור פיתח תסריט לימודי שהנחה את המשתמש לחשוב כיצד לסנכרן שעונים במקומות מרוחקים. יכולות אלה השתייכו להרחבות של המערכת, ולא לתסריט "דוקטור" המוקדם.[4]
אופן הפעולה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כללי השיחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במערכת שתוארה ב־1966 נקבע מהלך השיחה באמצעות תסריט שכלל מילות מפתח, תבניות לפירוק דברי המשתמש וכללים להרכבת תשובה. מילות המפתח קיבלו סדר עדיפויות, כך שמילה אחת יכלה לקבוע את התגובה גם כאשר הופיעו במשפט כמה מילים מוכרות. לאחר בחירת המילה ניסתה התוכנה להתאים את הטקסט לאחת התבניות שלה. היא שילבה חלקים מדברי המשתמש בניסוח מוכן, ולעיתים שינתה את כינויי הגוף כדי להפנות אליו שאלה. לאותה תבנית יכלו להיות כמה תגובות: התוכנה עברה ביניהן בסדר מחזורי, וחזרה להתחלה לאחר שמיצתה אותן.[5]
זיכרון ושינוי כללים
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאשר לא נמצאה מילת מפתח מתאימה, יכלה אלייזה להשיב בתגובה כללית, כגון בקשה להמשיך. אפשרות אחרת הייתה להעלות נושא קודם: מנגנון הזיכרון עיבד מראש חלק מדברי המשתמש ושמר את התגובה שנוצרה לשימוש מאוחר יותר. מנגנון ספירה קבע מתי לשלוף את התגובה הוותיקה ביותר שטרם נוצלה. כך יכלה השיחה לחזור לנושא קודם באמצעות שימוש חוזר בטקסט שנשמר.[5]
בקוד המוקדם ששוחזר נמצא גם מצב "הוראה", שבו אדם יכול להוסיף כללים, להחליף תגובות ולשנות את סדר העדיפויות. הכללים שונו בידי אדם; התוכנה לא למדה אותם בעצמה מתוך השיחות. שינוי כזה של התסריט היה פעולה נפרדת מן השיחה הרגילה עם "דוקטור".[6]
דוקטור: דוגמה ומגבלות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתסריט "דוקטור", שאלות חוזרות ובקשות להרחבה חיקו שיחה טיפולית. לדברי וייצנבאום, מסגרת זו אפשרה למשתמש לפרש שאלה כהתעניינות מכוונת, בלי לצפות שהתוכנה תציג ידע על הנושא. המשתמש תרם לתחושת ההבנה באמצעות הפרשנות שנתן לתשובות.[4]
קטע מן השיחה שפרסם וייצנבאום ב־1966, בתרגום לעברית:[5]
- משתמשת: אמי מטפלת בי.
- אלייזה: מי עוד במשפחתך מטפל בך?
- משתמשת: אבי.
- אלייזה: אביך.
בתשובה הראשונה, האם מזוהה כמילה מן הקבוצה "משפחה", שנקבעה מראש בתסריט. התוכנה משלבת את יתר דברי המשתמשת בשאלה מוכנה ומשנה את הגוף הדקדוקי. בתשובה השנייה היא מחזירה את דברי המשתמשת בשינוי כינוי השייכות. היא אינה מסיקה מן המשפטים מה טיב היחסים במשפחה. הדוגמה מתורגמת משיחה באנגלית; היא אינה תיעוד של הרצה בעברית.[5][2]
מחקר מאוחר מצא הבדלי ניסוח בין תמלילים שנשמרו בארכיון לבין השיחה שפרסם וייצנבאום. החוקרים לא יכלו לקבוע בוודאות אם הדוגמה שפורסמה מתעדת מפגש יחיד או משחזרת אותו.[9]
אותו מנגנון יכול היה להפיק גם חזרות ותגובות חסרות פשר.[10] דוגמה לכך מופיעה בתמליל שיחה בין גרסה של "דוקטור" לתוכנת השיחה PARRY, שהתקיימה ב־18 בספטמבר 1972 ופורסמה בינואר 1973 בידי וינט סרף. כאשר התוכנה השנייה התלוננה על חזרתיות, "דוקטור" השיב בשאלה שאינה מתאימה לדבריה. בתרגום לעברית:[11]
- התוכנה השנייה: נמאס לי לענות שוב ושוב על אותן שאלות.
- דוקטור: איזה דמיון אתה רואה?
בהשוואה למודלי שפה
[עריכת קוד מקור | עריכה]באלייזה נקבעו תבניות השיחה וכללי התגובה בידי כותב התסריט. לעומתה, תוכנות שיחה המבוססות על מודלי שפה גדולים מפיקות טקסט בעזרת דפוסים שנלמדו באימון על מאגרי טקסט. מודלים אלה יוצרים את התשובה בהדרגה, באמצעות חיזוי ההמשך על סמך ההקשר, ולא באמצעות בחירה מתוך תבניות שיחה שנכתבו מראש.[5][12]
תגובות לתוכנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אפקט אלייזה ותגובת המשתמשים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספרו משנת 1976, Computer Power and Human Reason, סיפר וייצנבאום שהופתע מהמעורבות הרגשית של חלק מהמשתמשים. לדבריו, מזכירתו, שהכירה את עבודתו על התוכנה, ביקשה ממנו לצאת מהחדר לאחר שהחלה לשוחח עמה. הוא ראה בכך דוגמה לייחוס הבנה ומעורבות רגשית למחשב.[13]
היקשרות לתוכנה לא חייבה אמונה שמדובר באדם. שרי טרקל, שלימדה עם וייצנבאום קורסים על מחשבים וחברה, תיארה סטודנטים שידעו שהם משוחחים עם תוכנה ובכל זאת רצו לדבר עמה בפרטיות. לדבריה, היא פירשה אז את השיחה כדרך לביטוי אישי, בדומה ליומן שאפשר לקיים עמו דיאלוג. בכתיבה מאוחרת יותר תהתה אם המעיטה בעוצמת הקשר שנוצר.[14]
בשנים 1967–1968 חקר הסוציולוג הרולד גרפינקל את השיחות עם אלייזה בהרווארד. הוא בחן כיצד המשתמשים מקשרים את תשובותיה לדברים שנאמרו קודם ומעניקים להן משמעות. אייזנמן ועמיתיו, שבדקו את מסמכי המחקר, מציעים הסבר זה: המשתמשים פירשו את תשובות המחשב כפי שהיו מפרשים דברי אדם בשיחה. כך יכלו למצוא בהן משמעות, גם בלי לטעות ולחשוב שהמחשב מבין אותם.[15]
נואה ורדריפ־פרוין הדגיש כי הרושם הראשוני של שיחה עם מערכת מורכבת עשוי להתפוגג כאשר המשתמש משחק עם הניסוחים ומגלה את החזרתיות. בהסתמך על תצפיותיה של טרקל, תיאר שתי דרכי תגובה: היו משתמשים שניסחו את דבריהם כך שהתוכנה תשיב בצורה הולמת, ואחרים ניסו להפיק ממנה תשובות חסרות פשר. בשני המקרים המשתמשים למדו לזהות חלק מדפוסי פעולתה והתאימו להם את השיחה.[16]
הוויכוח על טיפול ממוחשב
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפסיכיאטר קנת קולבי ראה בתוכנות שיחה אפשרות להציע טיפול נפשי ליותר אנשים. ב־1979 מנה יתרונות אפשריים של מטפל ממוחשב, ובהם זמינות, עלות נמוכה והיעדר עייפות או תגובות שיפוטיות. אלו היו ציפיות מפיתוח הטכנולוגיה. הדיון הבחין בין שני יעדים: חיקוי של בן שיח אנושי והשגת תועלת טיפולית.[7]
וייצנבאום התנגד להחלפת קשר טיפולי אנושי במחשב על סמך יכולתו ליצור רושם של הקשבה. לשיטתו, יש תפקידים שאין למסור למחשב גם אם אפשר לתכנת אותו לבצעם. המחלוקת נגעה אפוא גם לגבולות המוסריים של השימוש במחשבים, מעבר לשאלת יכולתם הטכנית.[17] ביקורתו הייתה חלק מביקורת רחבה יותר על תפיסת האדם כמערכת לעיבוד מידע.[13][1]
תפוצה ומורשת
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפצה ועיבודים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר פרסום מאמרו של וייצנבאום כתב ברני קוסל גרסה בשפת Lisp, על סמך תיאור המנגנון ובלי לראות את הקוד המקורי.[1] גרסתו הופצה בהמשך ברשת ARPANET והגיעה למוסדות מחקר. לעומתה, המחשב שעליו פעלה אלייזה המקורית לא היה מחובר לרשת זו.[6]
ביולי–אוגוסט 1977 פרסם כתב העת Creative Computing גרסה בשפת BASIC, שכתב ג'ף שרייגר ועיבד סטיב נורת'. הקוראים יכלו להקליד את הקוד המודפס ולהפעילו במחשביהם.[18] הפצה באמצעות כתבי עת ומחשבים אישיים הרחיבה את קהל המשתמשים מעבר למוסדות האקדמיים.[6]
גרסה נוספת נכללת בעורך הטקסט Emacs, בשם "דוקטור".[19] גרסאות אלה נבדלו בקוד ובתגובותיהן מן התוכנה המקורית.[1]
השפעה על מחקר ותרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]חוקר התקשורת סימונה נטאלה מתאר שתי תפיסות מנוגדות שעוררה אלייזה: היו שראו בשיחה עמה סימן לכך שמחשב יכול לחשוב, ואחרים ראו בה המחשה לכך שמחשב יכול ליצור רושם של הבנה בלי להבין. לדבריו, המחלוקת הזו השפיעה על הדיון בבינה מלאכותית בעשורים הבאים.[17]
גם עשרות שנים לאחר פיתוחה המשיכו מתכנני תוכנות שיחה להיעזר בדוגמה של אלייזה. בראיונות שערך כריסטופר גרוב בשנים 2018–2022, הם תיארו כיצד עקרונות שניכרו בה משמשים גם בעבודתם: מתן תפקיד ברור לדמות שהמחשב מציג, בחירת ניסוח לתשובות ותיאום הציפיות של המשתמש. לפי גרוב, עקרונות אלה נשמרו לצד התקדמות רבה ביכולתן של תוכנות לעבד שפה.[2] אלייזה שימשה גם בהוראת בינה מלאכותית, ממשקי אדם–מחשב וספרות דיגיטלית.[9]
חוקרת הספרות שרה דילון בחנה את המשמעות המגדרית של השם שנלקח מ"פיגמליון" ושל הסיפורים על אלייזה. היא הצביעה על היחסים בין יוצר התוכנה, דמות המטפל והנשים המתוארות כמשתמשות, וטענה כי אופן הצגתם משקף גם יחסי כוח ומעמד.[20]
יצירות תרבות והכרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אזכורים של התוכנה הופיעו גם ביצירות תרבות. באלבום הקומי I Think We’re All Bozos on This Bus מ־1971 מופיע מחשב המשיב למבקרים ביריד בתגובות מעורפלות. לפי דייוויד ברי, אחד מחברי להקת פיירסיין תיאטר סיפר שהשתמש בתדפיס שיחות עם אלייזה כמקור לשפה הממוחשבת ביצירה.[1]
ב־1974 פרסם דוד אבידן את "הפסיכיאטור האלקטרוני שלי: שמונה שיחות אותנטיות עם מחשב", המבוסס על שיחות עם אלייזה.[21][22] צבי ינאי, שסייע לו להשיג גישה לתוכנה, הטיל ספק בנאמנות התמלילים לתשובות המחשב. בריאיון מ־2001 אמר שאבידן טען כי ערך שינויים מזעריים, אך שהוא עצמו סבר שנעשתה עריכה רחבה יותר.[22]
במרץ 2022 הכריזו מארגני פרס פיבודי על הענקת פרס לאלייזה כהוקרה על תרומתה המוקדמת לתחום הסיפור הדיגיטלי והאינטראקטיבי.[23]
גילוי הקוד ושחזורו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב־2021 מצאו ג'ף שרייגר והארכיונאי מיילס קראולי תדפיס של הקוד המקורי בעיזבונו של וייצנבאום במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס. צוות חוקרים תמלל אותו, השלים את סביבת ההפעלה והצליח להריצו מחדש בדצמבר 2024. השחזור, שתואר במאמר מ־2025, כלל תיקונים והתאמות. הגרסה שנמצאה שונה בכמה פרטים מזו שתוארה במאמר מ־1966.[6]
במאמר שפורסם ב־2026 תיארו מרינו ועמיתיו מחקר משותף שנמשך כארבע שנים, ובו השוו את הקוד לתסריטים, לתמלילים ולפרסומים ההיסטוריים. בין היתר מצאו שהקוד שנשמר מפריד חלקי משפט גם במילה BUT, שמשמעותה "אבל", פרט שלא צוין בתיאור שבמאמר מ־1966. ההבדלים בין הקוד, התיאור המודפס והמימושים המאוחרים מחייבים להבחין ביניהם כאשר מתארים את פעולת התוכנה.[9]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Joseph Weizenbaum, Computer Power and Human Reason: From Judgment to Calculation, W. H. Freeman, 1976.
- Sarah Ciston, David M. Berry, Anthony C. Hay, Mark C. Marino, Peter Millican, Jeff Shrager, Arthur I. Schwarz and Peggy Weil, Inventing ELIZA: How the First Chatbot Shaped the Future of AI, MIT Press, 2026.
- Noah Wardrip-Fruin, Expressive Processing: Digital Fictions, Computer Games, and Software Studies, MIT Press, 2009, chapter 2: “The Eliza Effect”, pp. 23–40.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אתר צוות המחקר באלייזה, ובו תיעוד, הסבר על המנגנון ואפשרות לשוחח עם שחזור של התוכנה (באנגלית)
- הקוד המקורי של אלייזה ותיעודו, במאגר שימור התוכנה
- הקוד המשוחזר והוראות להפעלתו
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 3 4 5 6 David M. Berry, The Limits of Computation: Joseph Weizenbaum and the ELIZA Chatbot, Weizenbaum Journal of the Digital Society, 3(3), 2023, sections 2–3.
- 1 2 3 Christopher Grobe, The Programming Era: The Art of Conversation Design from ELIZA to Alexa, Post45: Peer Reviewed, 27 March 2023.
- ↑ Daniel G. Bobrow, Natural Language Input for a Computer Problem Solving System, MIT, September 1964, report MAC-TR-001; תקציר הדוח במאגר המוסדי.
- 1 2 3 Joseph Weizenbaum, Contextual Understanding by Computers, Communications of the ACM, 10(8), August 1967, pp. 474–480. DOI: 10.1145/363534.363545.
- 1 2 3 4 5 6 7 Joseph Weizenbaum, ELIZA—A Computer Program for the Study of Natural Language Communication Between Man and Machine, Communications of the ACM, 9(1), January 1966, pp. 36–45, especially pp. 36–41. DOI: 10.1145/365153.365168.
- 1 2 3 4 5 Rupert Lane, Anthony Hay, Arthur Schwarz, David M. Berry and Jeff Shrager, ELIZA Reanimated: Restoring the Mother of All Chatbots to One of the World’s First Time-Sharing Systems, IEEE Annals of the History of Computing, 47(2), 2025, pp. 68–76. התיאור הטכני כאן מבוסס על גרסת קדם־הפרסום הפתוחה, January 2025, sections 2–8.
- 1 2 Peter Lauritsen and Peter Elsass, Computers in Psychiatry: Notions of science and health as resources for conceptualising computer use in two psychiatric contexts, Outlines. Critical Practice Studies, 3(2), 2001, pp. 25–33, especially pp. 26–27.
- ↑ The First Chatbot’s Multiple Personalities, IEEE Spectrum, 2026. קטע מעובד מן הספר Inventing ELIZA: How the First Chatbot Shaped the Future of AI, מאת שרה סיסטון ועמיתיה; הסעיפים על התסריטים החלופיים.
- 1 2 3 Mark C. Marino, Peggy Weil, Jeff Shrager, Arthur Schwarz, Anthony Hay, Sarah Ciston, David M. Berry and Peter Millican, Conversations about conversational code: on the collaborative critical code studies reading of ELIZA, AI & Society, 41, 2026, pp. 7129–7142, sections 4–7 and note 1. DOI: 10.1007/s00146-026-03086-7.
- ↑ Caroline Bassett, The computational therapeutic: exploring Weizenbaum’s ELIZA as a history of the present, AI & Society, 34, 2019, pp. 803–812, section 2. DOI: 10.1007/s00146-018-0825-9.
- ↑ Vint Cerf, PARRY Encounters the DOCTOR, RFC 439, 21 January 1973. DOI: 10.17487/RFC439.
- ↑ Daniel Jurafsky and James H. Martin, Transformers and Pretraining, Speech and Language Processing, 3rd edition draft, 19 August 2026, chapter 7, sections 7.6–7.7.
- 1 2 Joseph Weizenbaum, Computer Power and Human Reason: From Judgment to Calculation, W. H. Freeman, 1976, introduction, pp. 1–16; קטע מן הספר שנדפס מחדש באסופה The New Media Reader.
- ↑ Sherry Turkle, Diary: Tamagotchi Love, London Review of Books, 28(8), 20 April 2006; עותק פתוח באתר המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס.
- ↑ Clemens Eisenmann, Jakub Mlynář, Jason Turowetz and Anne W. Rawls, “Machine Down”: making sense of human–computer interaction—Garfinkel’s research on ELIZA and LYRIC from 1967 to 1969 and its contemporary relevance, AI & Society, 39, 2024, pp. 2715–2733, sections 3–4; פורסם מקוון ב־21 בנובמבר 2023. DOI: 10.1007/s00146-023-01793-z.
- ↑ Noah Wardrip-Fruin, Expressive Processing: Digital Fictions, Computer Games, and Software Studies, MIT Press, 2009, pp. 35–37; פרק 2 בסריקה, “Revisiting the Eliza Effect”.
- 1 2 Simone Natale, If software is narrative: Joseph Weizenbaum, artificial intelligence and the biographies of ELIZA, New Media & Society, 21(3), 2019, pp. 712–728; section “The computer metaphor and the narrative of thinking machines” and conclusion. עותק שהעלה המחבר, בגרסת הפרסום המקוון המוקדם מ־2018.
- ↑ Steve North, ELIZA: Psychoanalysis (?) by Computer…, Creative Computing, 3(4), July–August 1977, pp. 100–103; code credited to Jeff Shrager, adapted by Steve North.
- ↑ Amusements, GNU Emacs Manual, Free Software Foundation.
- ↑ Sarah Dillon, The Eliza Effect and Its Dangers: From Demystification to Gender Critique, Journal for Cultural Research, 24(1), 2020, pp. 1–15; נוסח המחברת שהתקבל לפרסום, pp. 6–11, “Weizenbaum’s ELIZA”.
- ↑ הפסיכיאטור האלקטרוני שלי: שמונה שיחות אותנטיות עם מחשב, דוד אבידן, לוין־אפשטין־מודן, 1974, רשומה ביבליוגרפית בגוגל ספרים.
- 1 2 גל מור, הבינה של אבידן ואלייזה המלאכותית, ynet, 2 ביולי 2001.
- ↑ The Peabody Awards Announce Winners for Digital and Interactive Storytelling, Peabody Awards, 24 March 2022, “Foundational Award: ELIZA”.
_artificial_intelligence_icon.png){kind=icon}
